פרק 26
ערעור הנצרות דרך הטמנת שירות ההלל בדרכים אסתטיות, רגשיות ומרוממות
יש לומר כמה מילים על תפקיד האומנות בנצרות, מכוון שנראים בה עקבות הקבלה. התהליך המורכב של יחסי הגומלין בין אמנות ודת, שהחל בימי קדם, רכש מערכתיות וצורה סופית תוך כדי האינטראקציה שבין האומנות והדתות העולמיות של הזמן האחרון. מאז ימי קדם, הן בברית הישנה בישראל והן באמנות ההיסטורית של הנצרות, מקום ניכר תמיד ניתן לשירות האל דרך מוזיקה, אדריכלות, אמנות, נְאוּמִים וכן הלאה, וכל הדתות בעולם תמיד חיפשו בסיס רוחני לצרכים האסתטיים של האדם, בניסיון לתת להם אופי מיסטי. הדת היא תמיד דוגמטית, היא אינה מסוגלת לצאת מגבולות סמל הצליל, סמל האיור, סמל הדקלום וכולי. בנסיבות מסוימות, האמנות תורמת לתנועת הקהילה הנוצרית לעבר המיסטיקה, הכוללת קמעות, כישוף ושמניזם, מכוון שתמיד כוללת בה אלמנטים של עבודת אלילים, אמונות טפלות וכולי. כיום, לתוך כל זה שוקעת הנצרות (הכריזמה של הנצרות היום - שירות ''ההלל''). מהות שירות זו מציפה כיום את הנצרות הקבליסטית בכל רחבי העולם.
כל האמונות הפרוטסטנטיות נוטות לממש את מהות שירות האל בדרכים שהזכרנו קודם. בכל מקום מביאים רק דברי בשורה על המשיח ועל התחלות האמונה בו, רק מילים קלילות בליווי שירת מקהלות שופעות וטקסים מרשימים בעיצוב כריזמה שופעת על ייסוריו של הגואל על הצלב. הבשורה על העולם האבוד והגוסס מיועדת כעיקרון ללא מאמינים, כביכול בכדי להגשים את רצונו של אלוהים למשול את העולם האבוד. בעיקר, בפעילות זו עוסקים מנהיגים בולטים של המונים עצומים של אנשים לא פעילים, הנוכחים בקהילה או המקורבים אליה. שמו של המשיח מצלצל בשירי המקהלות ובבשורות המנהיגים, אך למעשה יש מלל פגאני של ''הרא קרישנה''. שפע מוגזם של שירים, צלילים ומקצבים במחיאות כפיים וריקודים. כמו כן, השאיפה לריפוי פיזי של החולים ברוח קסם הנשאבת מתוך המקהלות. במקרה הטוב תמונה זו מהווה את תדמית הנצרות החסרת אמונה אמיתית, אותה מנהיגים תינוקות באמונתם בישוע המשיח, במקרה הרע- שמניזם של עובדי האלילים, המונהגים על ידי האקולטיזם, אשר תוכנן ונבנה על בסיסי הקבלה. נזכר בבסיס הכישוף (מתוך ספרו של ג'יימס פרייזר (The Golden Bough: a Study in Magic and Religion) משנת 1986): ''הכישוף העתיק היה בבסיסה של הדת עצמה. המאמינים השתמשו בטקסים, קורבנות, תפילות ומזמורים, אשר למעשה מהווים פעולות כישופיות, במטרה לפנות לאלים שלהם''.
נזכר באמירתנו על כך, שהסמליות היא שפתו של השטן. אמרנו, שיצר האדם עובר תהליך אבולציוני ממוחו של ילד קטן עד לממדים של עליית רוח האדם ברוח אלוהים. ראשית כל, האדם מקבל הבנה ומידע כללי על המספרים ושם האות, אלה הם הניצוצות הראשונים של פעילות מוחו ותודעתו. לאחר מכן, הסינתזה מסייעת למוח האנושי לקלוט קבוצות אלמנטים, המצטברות ובונות סמלים מסוימים. הצעד הבא, מושגים מופשטים, אך הם באים לידי ביטוי בסמלים, מספרים, או בצורה של צירופים צבעוניים או צלילים. השלב הבא של העמקת התודעה במקור התופעות - צַחוּת לָשׁוֹן. תחת השפעת ההשראה האדם יוצר נשק חדש לרוחו: גוונים מוסתרים של דיבור, שליטה בטון הדיבור וגובה הקול. ללא הבנת הדובר אלה יוצרים דרך אחרת לתקשורת עם נשמותיהם של המאזינים. אך בעת ניתוק מהעולם הפיזי ועליית הרוח למימד אלוהי ורוחני, האדם שוב מאבד את היכולת להשפיע על מוחם של אנשים רבים. הוא חוזר לחוק של האנלוגיה ומתחיל לדבר במשלים. כלומר, משתמש בדימויים שנאמרו על ידי אחרים, מרמה נמוכה יותר. ומפה, לפי כישרנותיו, הוא יכול להפוך את הנאמר לנאום של נביא מלא השראה או להורמוניה של צלילים וצורות. כך נוצרת האומנות.
שיטה אקולטית זו, היא מחקר מדעי החוקר את מהות בני האדם, התפתחות כישוריהם וחקירת אופי פעילותם. ואנו חייבים להסכים עם מחקרים מדעיים אלה, אך עלינו לדעת שהאומנות קשורה באופן ישיר לשפת הסימליות. לייתר דיוק, אמנות היא עצמה סמל שבאמצעותו נשמת האדם מדברת אל העולם הרוחני. כפי שהזכרנו קודם, הסמליות לרוב היא שפתו של השטן. ולכן, האמנות בעיקר מרוממת את נפש האדם לרוח קסם, לאל אין שום קשר לכך. אנו יודעים שתחת השפעת ההשראה האדם יוצר נשק לרוחו; גוונים מוסתרים בקול, טון דיבור וגובה הדיבור - באופן בלתי נשלט לתודעת האדם המדבר, יוצרים תקשורת שונה עם השומעים. השאלה היא, מאיזו רוח מתקבלת ההשראה? זוהי למעשה, כל מהות העניין.
אנו יודעים כי יצירות אמנות הגדולות בציור, פיסול, מוסיקה, ארכיטקטורה ופעילויות אנושיות אחרות משפיעות על מיליוני אנשים ומביאות להם חוויות אדירות. אנו רואים (במקביל ומנגד) שהשמניזם והכישוף של כל עובדי האלילים- הקצב, הביגוד, הריקודים, המופעים התיאטרליים, השירה והתקשורת עם שדים, אלה הם סוג של השפעה אומנותית-דתית רב עוצמתית על בני האדם. אך כמו כן אנו רואים באיזו עוצמה והצלחה האומנות בולעת את דבר אלוהים בקהילות כיום. צרכי הדת של הנוצרים כיום, עוברים בהצלחה מדבר אלוהים לעבר התרוממות רוחנית ושמניזם.
נוכל להיזכר שדוד היה ''נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל'', נוכל להעריך הייטב את תפקיד כלי הנגינה שלו ששימש להלל האלוהים, נוכל להיות בטוחים ביחסנו אל שירת הלויים במקדש שלמה וכמו כן להעריך את תפקיד הנבל עבור הנביא אלישע בעת נבואותיו. יש לזה מקום כאשר אלוהים עצמו עומד מעל פעילות זו והאדם עומד מאחוריה. אך אם לא, האומנות אינה מובילה לאלוהים והאדם אינו יכול לשרת את אלוהים דרך האומנות. שירות האלוהים ראוי להיעשות דרך רוחניות ואמת, וזה גדול מתפקיד מהות האומנות. ''דְּבַר הַמָּשִׁיחַ יִשְׁכֹּן נָא בְּקִרְבְּכֶם בְּשֶׁפַע; לַמְּדוּ וְהוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה בִּמְלוֹא חָכְמָה; שִׁירוּ לֵאלֹהִים בְּתוֹדָה וְנֹעַם בִּלְבַבְכֶם, בְּמִזְמוֹרִים וְתִשְׁבָּחוֹת וְשִׁירִים רוּחָנִיִּים. וְכָל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, הֵן בְּאֹמֶר הֵן בְּמַעֲשֶׂה, עֲשׂוּ הַכֹּל בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְהוֹדוּ לֵאלֹהִים אָבִינוּ בְּאֶמְצָעוּתוֹ'', אומר השליח פאולוס. כלומר, תמיד וקודם לכל, צריך לעמוד דבר אלוהים בכל גדולת חוכמתו ורק לאחר מכן קישוטים כלשהם.
טרטוליאנוס התנגד בחריפות לאומנות, החשיב אותה לתורשתם של עובדי האלילים- לכפירה של עבודת אלילים. "האמנות'' - קרא הוא, - ''... היא תחת חסותם של שני שדים- תשוקה ותאווה".
עיקרון של מופע תיאטרלי: בשורה מדוגמת דרך אנשים(שמספרם 12), כאשר אחד הכהנים דקלם בזימרה את בשורת ישוע, אחר בשורה של מטיף, השלישי את חלקם של שאר האנשים והעם תוך שילוב של מזמורים ריטואליים. עיקרון זה קיים עד ימנו.
כיום- דרמטיזציה של סבל הגלגתא של ישוע וסצנות אחרות מהכתוב בברית החדשה. או, כמו כן, טקסים ומנהגים המקובלים בכנסיה האורתודוקסית, כגון הוצאת תכריכים, מסעות צלב וכולי. דוגמא נוספת, ''רוחניות מוחלטת'' של מוזיקת הכנסיה- מקהלת, המונים ושירי קינה, כל אלה יוצרים אווירה לא ריאלית וחגיגית...
ואנו רואים, שמוזיקת ''רוק'' קרובה מאוד לטבע צרכי הדת של הקהילות כיום, ולסוג מוזיקה זה ניתן קשר מיסטי של השפעה דתית. ''השפעת דתית'', למען האמת, מתרחשת ממש מול העיניים, הדמונולוגיה בחגיגיות רבה עושה את דרכה אל הנצרות של ימנו.
אדריכלות הכנסיות- בזיליקות ביזנטיות, כנסיות ארתודוקסיות, כנסיות גותיות של ימי הביניים באירופה, עיצוב מודרני, כל אלה- מרחב מדהים המושפע מהעולם הסובב.
אדריכלות הכנסיות- בזיליקות ביזנטיות, כנסיות אקתודוקסיות, כנסיות גותיות של ימי הביניים באירופה, עיצוב מודרני וכו, כל אלה הפכו את הכנסיות למקדשי העולם הזה עם מעט רוח נוצרית המתקיימת בפנים. ואנו מצהירים, כיום הנצרות יצרה לעצמה ''תיאטרון'' משלה ומשרתת בו בדרך ''שירותי ההלל'' - עפ''י עקרונות ברזל כתובים, טקסים וחגים, המותאמים לסביבה האסטתית ללא שום קשר לאלוהים. כל אלה, תוצר של סטיית קהילת אלוהים לעבר אומנות העולם הזה.
סנגורי הקבלה מן ההתחלה ידעו כי יעודן של הדתות ליפול אל מול האסטתיקה והריגושים הפיזיים בטקסיהם (נזכר בדבריו של פריימין מרוזוב, בספרו ''אנמקלופדיית האקולטיזם''), ולכן בקלילות רבה כל כך שתלו את האומנות בכל זרמי הנצרות. בית הדגון של העולם הזה מחסל את הקהילה החלשה.
